לובאטון

'מורי בית הספר לבנים', תוניסיה. בשורה השלישית משמאל 'יהודה ליאון לובאטון'

סיפורו של המורה לובאטון
סוסה, תוניסיה 1890–1929

על בתי הקפה של סוס שמעתי עוד בפאריז. 'אקזקטמו' כמו אצלנו. איש לא הכיר אותי שם והרשיתי לעצמי לעמוד קצת בפתח, ולהביט לשני הכיוונים. פנימה, אל השולחנות, הפטפוטים וריחות הקרם והסיגריות, וגם החוצה אל הרחוב. ואל בית הכנסת שעמד ממול. ערב שבת היה. בין השמשות. בתוך בית הקפה כבר היו לפחות שני מניינים של יהודים. הבחנתי באברהם ויעקב פוסעים לכיווננו. שפת הגוף שלהם העידה בהם שפניהם אל בית הכנסת. "תראה אותם", מלמל אברהם הגבאי. כבר זמן רב שבקושי, בכאב ומתוך עלבון, הוא אוסף מניין לתפילה.

"תביט, תביט אל עשן הסיגריות המִיתַּמֵּר, במקום שהתפילות שלהם יעלו עד כיסא הכבוד". אברהם אוזן, גבאי בית הכנסת, הצטער צער רב בראותו את נערי הקהילה יושבים בבתי הקפה. חברו יעקב דעי, שצעד לידו, נאנח בקרבו. גם לו צר שאין מניין בשבתות, ולא כל שכן בימות החול. אבל הוא שתק. למה ללבות את הכעס?

"בעוד כמה שבועות נתכנס לְכָל נדרי, מה יהיה אז?" המשיך אברהם, אך יעקב הניח את ידו על כתפו של הגבאי והוליך אותו משם בַּעֲדינות. 

"אל תדאג, אתה תראה שביום הכיפורים הם יבואו", הרגיע אותו.

כבר רגיל היה יעקב לכעסו של אברהם על בני הקהילה שאינם מגיעים לבית הכנסת. המצב נוצר מאז שהחלו ללמוד בבתי הספר של אליאנס, שהיו בתי הספר הממלכתיים של צרפת בסוסה, ונפתחו כבר בשנת תר"נ (1890). כמו בכל בית ספר צרפתי לומדים שם צרפתית והיסטוריה, חשבון ומדעים, אך בקושי לומדים בהם עברית, ועל תורה ותולדות העם היהודי אין כלל מה לדבר.

"אם אינם מגיעים מדי שבת בשבתו עדיף היה שלא יגיעו כלל", קונן אברהם.

"רק הקדוש ברוך הוא מונה וסופר את צאן מרעיתו", ענה לו יעקב, לצנן את כעסו.

ראיתי את יעקב ואברהם פונים לבית הכנסת, סגרתי את הכפתור האחרון בחליפה ונכנסתי לְבֵית הקפה. התיישבתי על אַחַד הכיסאות, קרוב לנערים, ופניתי אליהם בצרפתית: "שלום עליכם, אני ליאון לובאטון, הגעתי לא מזמן מצרפת". הנערים בחנו אותי מקרוב בִּמְשובת נעורים וּבְיִראת כבוד מעורבבים. התחלתי לספר להם מעט על הערים שבהן פעלתי כמורה ושליח של 'כל ישראל חברים', למשל תיטואן וטריפולי. הסיפורים שבפי משכו את לִבם, מיד התקבצו סביבי נערים ונערות נוספים, וַאֲני המשכתי ונדדתי גם לסיפורים אחרים.

"בני עם עתיק אנו, שורשיו מגיעים עד ירושלים המפוארת, ואיך ייתכן כי לא תדעו את מורשת אבותיכם? הרי ללא ידיעת העבר כִּכְלי ריק אתם". והוספתי כממתיק סוד: "הגעתי לסוס לא מזמן וַאֲבקש מהנהלת 'כל ישראל חברים' ומכם לפתוח את הלב לסיפורי עמנו, אבל לא אוכל לבדי, בוודאי יש פה אנשים שיפעלו ביחד אִתי".

בינתיים עלו אברהם ויעקב במדרגות 'צלאת' (בית הכנסת) 'כתר תורה', וּכְמו שחשבו, רק מעטים המתינו לפתוח 'בשיר השירים', וּבָהם רב הקהילה רְבִּי שלום פלאח. התקרב אברהם לרְבִּי שלום פלאח וסינן שאילו היו מלמדים את הצעירים תורה, לא היו גודשים הם את בית הקפה, מעשנים, משחקים בקלפים או בשש־בש ומדברים בענייני עסקים.

דבריו של אברהם אוזן הכאיבו לרְבִּי שלום פלאח, והוא נזכר איך בשנת תרנ"ז (1897), כמה שנים לאחר שהוקם בית הספר 'כל ישראל חברים', הציע לו ד"ר דוד קאזס המנהל, לבוא מתוניס עיר הבירה וללמד עברית. "אני מאמין גדול בבתי הספר היהודיים המודרניים", אמר קזאס, "ורוצה אני שילמדו גם עברית בנוסף למדעים ושפות".

והוא, שהתאכזב מאד מבתי הספר בתוניס, חשב שפה בסוסה ייראו הדברים אחרת. ובכל זאת שאל: "אבל מה עם התורה? מה יהא עליה?"

"אין מה לדאוג", ענה לו ד"ר קזאס, "בית הספר יסייע להם למצוא עבודה! הרי הבטלה היא שמרחיקה אותם". וכשראה את היסוסו הוסיף וחיזק: "הלוא תראה, כי גם המְעַלֶם, תלמוד התורה שלכם 'כתר תורה', הולך ומתרוקן".

בזאת נסתתמו טענותיו של רְבִּי פלאח, קיבל על עצמו ללמד עברית בבית הספר והפך ליד ימינו של רְבִּי יוסף גז. אבל מאז עברו שנים רבות, וכל רגש עברי אבד. 

"אפילו תפילה אין להם בבית הספר הזה", קולו של אברהם העיר את רְבִּי פלאח מהרהוריו, "לא נוכל עוד להחזיק זמן רב את בית הכנסת, וַאֲני לא אהיה מי שינעל אחרון את המקום. כבר אין כוח". דמעות עמדו בעיניו.

כשיצאו מבית הכנסת בסוף התפילה פנה אברהם אל רְבִּי פלאח בהיסוס. "יודע כבודו, שהיום הקדוש בפתח", נעצר והשתתק, כמו לא מצא את המילים.

אך רְבִּי פאלח הביט בו כאומר לו 'תמשיך', "וּתְפילת יום כיפור מופרעת ללא הרף בקולות שמשמיעים הצעירים... לכן אולי.. אולי כדאי שנסגור השנה את המרפסת?" אמר במהירות לפני שיתחרט.

"ביום כיפור?" תמה הרב.

"ומה תועלת תצמח לך מכך, אברהם?"

אברהם המופתע לא הבין את תגובתו של רְבִּי שלום פלאח.

"אם נסגור את המרפסת ביום כיפור, נאבד אותם לגמרי, כיצד יזכרו שבית הכנסת הוא ביתם אם נסגור אותו בפניהם? יודע אני שהעברית שהם לומדים בבית הספר אינה מספיקה, אבל אולי מר לובאטון שהגיע לפני כמה ימים יביא אִתו איזו בשורה".

"מר לובאטון? לא שמעתי את שמו, מי הוא?" שאל אברהם. גם השנה יהיו דיבורי חול במרפסת, חשב והפנה מבטו.

ערב יום הכיפורים הגיע. שעת דמדומים הייתה זו בסוסה היפה, חנויות השוק החלו להיסגר ואף הדייגים כבר שבו מן הים. ונדמה שרוחו של היום הקדוש יורדת על הסמטאות כולן ונופלת עד הנמל בואכה הים. אברהם צעד בִּדממה אל בית הכנסת. דאג שמא התפילה לא תצלח וּבַקשותיהם של מי מבני הקהילה המעטים שיגיעו, לא יתקבלו אצל יושב מרום.

משנכנס לבית הכנסת הפנה את מבטו למרפסת, וראה אותי, יושב עם הצעירים ומשוחח עִמם בצרפתית

אנשים התחילו להתקבץ סביבי וסביב אברהם. מהצד ראיתי את רְבִּי שלום פלאח מסמן לי להתקרב. נראה שהוא רצה שאגיד משהו לציבור למרות היום הקדוש המתקרב.

"רבני סוס לא מוותרים על הקהילה שלהם ועל יהדותה כל כך בקלות". רחשים החלו להישמע סביב. אברהם המשיך להסתכל עלי בספקנות, אבל עיניו של רְבִּי פלאח נחו עלי והזמינו אותי להמשיך.  "אנחנו כמוכם רוצים למגר את נישואי התערובת, את העישון וההימורים בשבת ובכלל. אנחנו רוצים להציע בית ספר שייתן מקצוע לצעירים בקהילה היהודית כפי שהם מחפשים, אבל יחד עם זאת יְשַׁמר קהילה בעלת מסורת רבת שנים. פניתי להנהלת ל'כל ישראל חברים' במכתב לפני זמן מה ודרשתי שינוי בבתי הספר של סוס – להפוך אותם לבתי ספר יהודיים, מחוברים למנהיגים של העדה. זהו זמן של תיקון. מבקש אני מצעירי הקהילה כי מכם תנשב הרוח של עמנו".

בדיוק שנה אחרי, בלכתי לצלאת 'כתר תורה' בערב יום הכיפורים, ראיתי את בני הקהילה משתרכים במדרגות, חלקם ממהרים וחלקם בנחת. אימהות עם הבנות הרחוצות מאחור והאבות לפניהן, כמפנים להן את הדרך. גם המרפסת גדושה וכבר אין מקום לא לשבת ולא לעמוד ועל דעת הקהל מַרְעים אברהם החזן את קולו, שלא יאבדו את המילים, שיחושו את הטעם. הסתכלתי בעיניו של רְבִּי שלום פלאח וראיתי אותו מחייך. קהילתו חזרה הביתה.

רקע היסטור

under hisBG
תמונה
sipur beseret461
תמונה
תמונה